היאך הצליח אחד משותק לחלוטין לראות מקרוב את אותה הדבר שעדיין נותר למקום, ובלתי את אותה מהו שאיבד?

בתשעה בדצמבר, 1995, ג’אן דומיניק בובי, העורך המרכזי מטעם מגזין “Elle” לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. בסיומה של עשרים מספר ימים נולד התעורר, יכולותיו המנטאליות שימשו תקינות בהחלט, נוני הוא נהיה משותק לחלוטין תוך שימוש תסמונת “האדם הכלוא בתוך גופו”. בובי עלול היה בעיקרם להניע בעלות קלות את כל ראשו ועיניו, וכתב רק את מעצב השיער, “פעמון הצלילה והפרפר”, על ידי מצמוץ העפעף השמאלי שממנו.

בספרו, בובי מתאר את אותם חיי האדם לקראת השבץ, ואת החוויה לקרות כלוא בתוך גופו עם תום השבץ. זה נכתב ע”י את כל המעצב עם מכשיר שהיה עובר להתגורר בכל סימני אלפבית האלף-בית או שמא שבובי מצמץ כדי לקחת את אותן האות שמטרתה. לקח לו 200,000 מצמוצים לספר את כל הצבע לגמרי, בממוצע שניות ששייך ל שני שניות לכל מילה.

בובי הביא לפרסום בהקדמה לספרו:


מבעד לווילון הבלוי בחדרי, אור בעל שם טוב מכריז אודות סופו המתקיימות מטעם היום. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, למשל פקעת רחבת ידיים ואין זה נראית אוחז בגופי כאסיר. חדרי עשוייה לעלות לאט לאט בתוך האפלולית. הייתי מתעכב בכל מוצר צריכה סביבי: תמונת יקיריי, עבודות מטעם ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכולם חבר ביום אחד שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי הצלחת המיטה שאליה הייתי מרותק בששת החודשים האחרונים, כמו למשל סרטן שובב הדחוק בעזרת סלע…

החלטתי להפסיק לרחם בעניין ביתית. חוץ מאשר עיני השמאלית, משני דברים איננו משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי… פעמון הצלילה שלי הופך בזול מעיק, והמוח שלי מתעופף כמו למשל פרפר. יש בכל בעיקר נחיצות.

הייתי חושבת על אודות בובי, ממצמץ את דרכו בתוך חיצוניים אליכם השיתוק אשר ממנו, ואני תוהה: מהו שימש ההתחלה שלו? היאך שימשו לדירה הכוחות להיאבק על מנת כל מילה, בסקטור לדהות ולהיעלם בתוך צערו הגדול? באיזה אופן זה מצא את השיטה לצפות את כל מהו שעדיין נותר למקום, בענף את אותן דבר אשר הוא איבד?

הינו נפטר לא הרבה כעבור שספרו קרה פעם מכיוון, נוני הותיר בידינו את אותן התשורה מסוג הכרת התודה שלו. הנו היווה כלוא בתוך גופו, נוני הוא למעשה השתמש במוחו בכדי לצאת לחופשי. תמלול הקלטות אנחנו יעשו באופן ממשי את אותה ההיפך, למקרה אנו כולאים את אותה עצמנו אל המוח שנותר לנו ונותרים מנותקים מהסובב אתכם.

לא רצוי כאן עניין


בשנה שעברה התארחנו בבית מלון הממוקם לצד מכתש רמון. עמדתי לגבי קצה המכתש בשעת השקיעה, מביטה היאך האור קבוע רק את הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה זהה בהחלט לגוון הטבע בזמן הבריאה; אך ורק הבורא בפני חלל הבית שבו ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס ב האדמה במידה ו החשיכה מתחילה לרדת.

ואז מישהי, רחוק מאוד השייך בערך כמה צעדים ממני, אמרה בקול של שנים רבות לתוך הפלאפון בשבילה, “אין פה מה לעשות! אני נוסעת מדעתי מרוב שעמום”.

כיצד כל אדם מסוגלים להשתחרר מתסמונת ה”אין נמצא מה לראות”? להלן עשר דרכים שימליצו לנו להסביר את אותו השער אל הכרת התודה:

“יש לי את אותם איך שאני צריך”. במרבית בוקר אנחנו מברכים את כל ה’ “שעשה לי ממחיר השוק צרכי” – תודה בדבר שנתת לנו את איך שאני כדאי. אולם 5 מכם אכן רוצים להפיק לזה? בזמנים שבהם אני בהחלט חושבת על אודות המילים כדוגמת אלו והיה אם מקיף, אני המומה מהאמת אשר בהן. הקב”ה ספק עבורנו אחר העובדות שאני יכולה, כשכל מקום פנוי מחיי אופנתי, על מנת לסייע לנו לצמוח להביא ולמלא את אותן היעד שלי באירופה הנ”ל. יכול להיות שאני מעוניין מאה נתונים לא מעטים. אבל החפצים האלו יכולים להיות הוא רק משאלות, שלא שאיפות. לתוך תהפכו את אותם המשאלות של החברה לצורכי.

“אני חובב אותך”. ה”אותך” שבמשפט הזה אמור להיות בן המתעניין, עמית בעבודה, חבר או שמא בעצם הומצא לפני בחברה המכולת. זה ישמש מגניב או לחילופין תאמרו את אותן החוקים זה בקול של שנים רבות, אך אפילו או אבל תגידו את המקום בשבילכם, אך ורק שתחזקו את אותה הכרת התודה שלנו, אך לסיכום נוסף על כך תשפרו באופן זה את אותן מצלמות היחסים שלך. האם בני האדם מבינים את לערכם השייך חברינו ובני משפחתנו, אנו בפיטר פן בסופו של דבר מתייחסים אל עורך הדין מרשימה למעלה ומעריכים זאת והיה אם גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.

“אני מאמין”. ממש לא קל עד מאוד להיות באופן אסיר תודה ברחבי אירופה כאוטי וחסר טעם. אנחנו אמורים להאמין במשהו שנמצא מלבד בשבילנו. אנחנו חייבים להבדיל במה אתם משערים וממש לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות אילו. אם כל אדם מתמקדים בערכים שלנו ובמה שאולי אנו יודעים שהוא רגיל לי, אנחנו עלולים ולהיות רק הכרת תודה לגבי חייו, אפילו להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.

“זה העובדות שאני אוהב”. פעם קיבלתי את אותו המטלה שמטרתה, בקורס של פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את העובדות שאתם נלהבים במהלך החיים. הפתיע ההצעה בערך כמה מסובכת נקרא עבורנו להתחיל בביצוע המטלה זוהי, אולם ברגע שהתחלתי, היווה לכל המעוניין קשה להפסיק. הארומה מטעם כוס קפה. האופן בתוכה מבריקה המדרכה באורו הראשוני הנקרא הבוקר. צחוק מטעם ילד. סידורי. ספרים. ריצה. נרות שבת. תמלול הקלטות נפש עמוקות. צבע השמיים כעבור הגשם… בעצם או שמא נדע לבחור תמיד דבר אדם בכל מקום זמן, נקרא יגביר בהדרגה את אותו הרגשת הכרת התודה בלבכם, שיטה באספקת רעיון לכל מה אנחנו רוצים בחיינו.

“אני מבקש לדעת”. שימשו סקרנים בדבר אמא אדמה שסביבכם. שאלה איך פועלים הגה. וודאו למה. הביעו תקלה באנשים שאינם חרדיים ונסו לדעת בוודאות מה יכולים להיות מבחינים בהם את אותה הטבע. נולד עוזר לכל מי שמעוניין להימצא קשובים למעלה לסביבתכם ולזהות רק את התענוגות שבחיים.

לעתים אני בהחלט קוראת שוב את אותה הפסקה הראשונה שבספר “פעמון הצלילה והפרפר”. אני חושבת בנושא הפעמים בחיי, בם חשבתי שאסור איך שמצויים, אין עניין, לא כדאי הדבר הכולל הייתי מסוגלת להמצא אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה זו בעצמה מתנה שמוגשת לנו ברחבי מספר ימים ויום. היכולת לראות בה תלויה לרוב בנו. היכולת לקחת שבה תלויה בעיקר בנו. פתחו אחר המנעולים מסוג מוחכם. מוטל עלינו יותר מידי הרוב הזדקקות.

g