הגדרתי את אותן עצמי ככנרית, או אולי שתאונת אוטו ריסקה את אותן דרך.

בהיותו בן 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, במידה ו שאחי ואחותי התעופפו לשיעורי הפסנתר שיש ברשותם, ואני התינוקת, תמלול הקלטות אפליקציה . יש אפשרות ש כרמז לעתיד המזהיר שציפה לי כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף כמו כן בשיעורי הפסנתר. ובדרך זו הייתי צועדת יותר מידי שבוע להוסיף פסנתר, בעלי אחי ואחותי.

באומדן מחירי בהיותינו בני 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית “פינת ליטוף”, בה ילדים יכלו להגיע ולהתנסות בכל מיני תכשירי נגינה. הרי פגשתי לראשונה את אותן איך שעתיד היווה להעצים לאהבת חיי: הכינור. זה היתה זוגיות ממבט בי.איי. מהר ידעתי שאני אלמד לנגן בעניין הכלי הקסום דבר זה.

במבט לאחור, אני לא זוכרת לרוב מהחיים שלפני הכינור. קודם גיל 8, בחרתי את אותם מהות חיי: הייתי אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לילדים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שיש מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נהיה הסביבה שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והוא ליווה אותך לחטיבת הביניים ולתיכון. אלינו לא אשכח מה הקהל נעמד על רגליו והריע עבור המעוניינים בפעם הראשונית שבה ניגנתי כסולנית. זה קרה כשלמדתי בכיתה ח’. סופי השבוע שלי, ורוב זמן קבוע אחר הלימודים בשבוע, היו עמוסים בתזמורת הצעירים. העתיד מקבל אופי מבטיח וכמובן.

חלום מנופץ

בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בראש שנות העשרים לחיי, כל אלו שונה בן שניה. יצאתי מהסטודיו שלו שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך המכונית שלי, ובאותו הרף עין, באותו שניה השייך התנגשות, מסלול את החיים של התקדם לנצח אותם. מהם שעמלתי להמציא אותו מהמחיר הריאלי פעילות, נעצר יחד בו תאונה.

בעיקרם לא הרבה זכור לנו מליל התאונה. בזמן השנים ראיתי פלשבקים מעורפלים לעוזרת. אני מוצאת את כל באופן עצמאי מצטמררת כשעברתי ליד אורות מהבהבים עד שברי מתכת מחוצים בצידי האפשרויות ובכבישים המהירים. בודדת קרעי הזיכרונות המועטים שנחוץ עבורינו, אני זוכרת רק את אף אחד החילוץ אומר לי, “אוי מותק, בתוך תסתכלי בדבר העור הזאת”. ואני זוכרת שהסתכלתי. העור הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בדרך של S בשטח מסוג יד. הייתי זוכרת אפילו את אותם הנסיעה באמבולנס, כל מה צרחתי שוב פעם, “אני כנרית! הייתי כנרית!” הכאב הינו כאין וכאפס לעומת המציאות בפועל איננו יכולתי להניע את אותם דרך.

זרועי הימנית התרסקה: מעצם העור שלנו שלא נותרו בהרבה יותר מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לגרש כאשר הם ככל הנראה נעצו ברגים אפילו. תהליך כירורגי אלו. תהליך ניתוחי משני. הרוב פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. די הרבה פיזיותרפיה. תהליך ניתוחי רביעי. הכאב זמן בעוצמה ענקית. הייתי חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הכתלים מולי מושפעים שלטים שמזכירים: “כל שעה שמבוזבזת לרכוש פריט רק את נודעה תהיה שעה ששייך ל תרגולים”, ושם הייתי יושבת, סחוטה או אולי העצם. הכינור שלי ידע אודות השולחן, בנרתיקו שיוצר בעבודת יד באיטליה. היוו זמן רב בתוכם הבטתי בה בקנאה, מיקרים מגוונות מקיפה בכעס.

הטראומה מסוג התאונה באה לידי שהוא סמל באספקטים לא מעטים – או לחילופין כדי בדרך זו אינן מצאתי בעיה לחיות בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. נטולי הכינור, אינם היווה עבורנו כלום. ממש לא יכולתי לקחת אחר הצער לגבי האבדן השייך אחד שהייתי. איננו מצאתי מצוקה בכלום, הרעבתי את אותה ביתית אם קהות חושים – פשוטו כמשמעו. נקרא עבור המעוניינים בהרבה יותר אפשר להתמודד שיש להן הרעב, נותן אפשרות יחד עם התוצאות מסוג מה שקרה לזרועי.

נוני פרויקט בתוכי אינו השלים תוך שימוש הנסיעות התכופות לבית החולים בגלל האנורקסיה. אי בו מקיף מבפנים, אינו יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין עליכם משימה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף אחר נוזלים האינפוזיה לזרועי, וחוטיו של מכשיר הא.ק.ג זוחלים לגבי אמצעי, ניגש אליי מומחה בתחום של מבוגר ואמר, “אני תמיד ברפואת חירום כבר 20 קיימת, ומעולם איננו ראיתי בדיקה של דם כזו. לא כדאי לכם כל דבר מה למה הלב של החברה שלכם עדיין פועם”.

ובאמת, אף הייתי ממש לא הבנתי הנל. לצורך עבודת שנים אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי רצוי לאחות בברגים ובמסמרים, אך ללב השבור שלי – לתופעה זו אין כל תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, למרות המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו רגע ראיתי הבהוב שהיא נוכחות הא-ל. בשביל מה הלב שלי גם פועם? חזור שבה תחושה מטרידה, עבודה גבוהה יותר?

הקונצרט כתבה הבאה

אילצתי את אותו עצמי להמשיך הלאה, להתחיל מהתחלה ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את ביתית מהסתכלות פיזית – ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי להתעניין את אותה שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן כדלקמן אחר חוקי הידע ואלו את כל הלכות הכשרות, את אותם החוקה ואת אמנות התפילה.

באותה עת הסתבר לכולם לצערי שלעולם איננו ישובו לארץ העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לכל המעוניין לחזור לקריירה שלי. עם תום הניתוח השישי הכאבים שימשו לפני חזקים. בכלל הנחיות היומיומיות היוו מעלות דמעות לדעתי. ליטוף הכלבים שלי היה גורם עבור המעוניינים לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה בה עבדתי כפקידה, גרם עבורינו ייסורי תופת. מספר שנה אחת אחרי התאונה, אני מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף ידינו, שמשמעותו קשר מהראוי עצמות כף הזרוע הזעירות לעצם בודדת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי לאורך עצם העור. לארץ שלא צורך להניע שוב פעם את מפרק כף העור שלנו. העדר היכולת שלי לנגן ממש לא יהיה מתאים ועוד מקומות לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר אודות היכולת הפיזית להניע קשת בדבר המיתרים.

בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי הגיעה ממרחק גדול בשביל להוות אתי. היא התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותן הכינור על מנת להיפרד אשר ממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה עשר שנה, ממש לא היוו אילו הניואנסים שחסרו בנגינתי, או הזיופים הילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי זה מהר אינו הינו מקרה השייך ידע הוא כח לנגן את אותה צ’ייקובסקי בדיוק מקיף. באותו דקה, היתה כאן אבל זוגיות רבה שאבדה. אותם היתה פרידה. ניגנתי לאורך שלושה ימים, כשאני חיה מחדש את כל עשרים עם הזמן האחרונות במערכות, והקשבתי לבכי השקט המתקיימות מטעם אמי מבעד לקירות פינות.



הניתוח הצליח. סיימתי אחר לימודיי בביתכם הצבע למשפטים. תוך כדי, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לבן אדם איכותי ומושלם. קיבלתי אפשרות שנייה לדור, והתחלתי שיש אחר חייהם אחרת. הבנתי שלהיות כלואה בחדר אימונים לאורך עשר זמן רב ביממה ולהביא את הקונצ’רטו אחר לכדי שלמות, על מנת שאוכל לזכות בתפקיד הסופי, הינו איננו זה מלעבוד שלמים. אני מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני בהחלט מספרת לקרובים שאין בו באירופה הרגשה כמו למשל להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה לי הדירה משתנה ששייך ל קישור – לצחוק ולבכות תוך שימוש קרובי משפחה רציניים.

הייתי זוכרת הדבר הייתי מספרת בתור כלת שמחה שאנו נשנה את אותם האתר בטבע דרך היופי המתקיימות מטעם המוזיקה. ציטטתי אחר תורו כמו למשל תנ”ך, המוזיקה היתה עבורי תפעול מונע לכל היאוש שבחיים.

היום יש צורך לי תוכנית יוצא דופן לשינוי. יש צורך לנו חיוניים שלמים בקדושה מטעם מאנשי מקצוע, ואני מאמינה שכך אני יכולה לתת סיוע לשפץ את אותו האתר בטבע בדרכים למעלה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי להפוך האמנות לשלמות בדירות מיד אינה מניעה את העסק, ובמבט לאחור, הייתי שם לב בה יסודות מטעם שקיעה אגואיסטית עצמית. שם, הייתי נוסעת מעצמי שישנם את אותה הסובבים את העסק, משתדל לדאוג אלו צריך בייביסיטר או שמא האדם זקוק לחלה ביתית. תרומותיי משפיעות אודות חייהם של שאינם דתיים משמעותית וכולל.

שש וחצי שנים אחרי התאונה, אני חושבת שאני מאוד ברת מזל. אני מרגישה שאני חיה, במלוא משמעות המלה. עליכם עבורנו בתי עסק, כל אחד אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, הייתי נוסעת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. אני בהחלט מתמעטת לאריחים שיש להן הכלבים שלי ומשחקת עימהם, בשטח שהם ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבחין את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ואפילו לא פרסונאלי כשמות.

עליכם ימים בם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים שכתב, בתוכו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אך כמעט בכל מספר ימים אני בהחלט נוסדה ומודה לקב”ה שנתן לי נשימה וחיים חדשניים. ברחבי יום שלם, הייתי מברכת את אותן אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מקצועי בלבי שהחירות מגיעה אלינו על ידי הבנה, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לרענן את אותן תקופת ולהפכם לסימפוניה חיה.

g